צדק חלוקתי בעמ 

מאת: עו"ד עופר נועם, היועץ המשפטי של עמותת אדמתי*


מצער היה לקרוא את מאמרו של ד"ר סנדי קדר העומד בראש עמותת "האגודה לצדק חלוקתי בע"מ". לעמותה, כעותרת בבג"צ בעניין החלטות 979 ו 1101 של מועצת מקרקעי ישראל, זכות להשמיע את כל טיעוניה בפני בג"צ ולנסות לשכנעו בצדקת דרכה, ברם אין זה ראוי כי בעוד העתירה תלויה ועומדת, ינסה העומד בראשה של העמותה, להשפיע על עמדת בג"צ באמצעות מאמר עיתונאי, במיוחד כאשר זה חוטא לתיאור המצב המשפטי והעובדתי של הסוגיה.

החלטות 979 ו- 1101 הינן החלטות שמטרתן לעגן סוף- סוף את זכויותיהם של החקלאים בחלקת המגורים, חקלאים אשר עד היום הוגדרו כ"בני רשות" בביתם ללא זכות קניינית רשומה וזאת כמעמדו של וסל באדמות הברון.

כידוע בעניין החלקות החקלאיות במושבים ובקבוצים, החליטה מועצת מקרקעי ישראל, בעקבות עתירה אחרת של העמותה (בג"צ הקשת המזרחית), כי חקלאי אשר החזיק בקרקע חקלאית ויעודה שונה, זכאי לפיצוי סמלי בלבד וזאת בהתעלם מערך הקרקע לאחר שינוי היעוד ובהתעלם מהשקעותיו בקרקע זו.

מאידך, לאחר ש"הוכו במקל" לעניין הזכות לפיצוי של החלקות החקלאיות בעת שינוי יעוד, התגבשה בקרב ממשלת ישראל, היועמ"ש ומועצת מקרקעי ישראל העמדה, כי ראוי לעגן את זכויות החקלאים בחלקת המגורים.

ברם מסתבר, כי אותות ה"צדק החלוקתי" שהתגבשו בבג"צ הקשת המזרחית, השפיעו שלא בצדק גם על עמדת מקבלי ההחלטות בעניין התנאים לעיגון הזכויות בחלקת המגורים. כך, בהחלטה 979 נדרש חקלאי המעוניין להוון את זכויותיו, לשלם 33% מערך הקרקע למגורים ובמקרה שחפץ הוא לעשות שימוש בקרקע לתעסוקה נדרש הוא לשלם 91% מערך הקרקע.

ההשוואה לצדק החלוקתי אשר נעשה בעיר לעניין הזכות להוון בית מגורים מלמדת על הפליה חמורה בתנאים להיוון זכויות לטובת בני העיר לעומת ההתיישבות העובדת. האבסורד הינו, שבעוד שבעיר בשכונות יוקרתיות כאפקה, תל ברוך רמת השרון וסביון זכו בעלי הנכסים להוון את זכויותיהם במחיר סמלי של 3.75% מערך הקרקע, הרי שחבר קיבוץ או חקלאי במושב, נדרש לשלם דמי היוון הגבוהים פי 9 (33%) מאלו שמשולמים בעיר.

הדברים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בהתיישבות הוותיקה אשר קמה לפני הקמת המדינה. מדובר ב - 270 קיבוצים ומושבים אשר מחזיקים בקרקע בין 60 ל - 100 שנה, ואשר בדמם ובהונם הקימו את מפעל ההתיישבות הענק אשר תחם את גבולות מדינת ישראל.

מצפה הייתי דווקא מתנועתו של ד"ר סנדי קדר, אשר חרטה על דיגלה את נס השוויון, כי זו תמחה נמרצות כנגד חוסר הצדק המשווע וההפליה כנגד בני ההתיישבות העובדת דווקא, אשר בעניין תרומתם לבניין הארץ והגנתה אין חולק. הדעת אינה סובלת את המצב האבסורדי בו חוכרים בשכונה היוקרתית טלביה בירושלים או סביון וגבעתיים, יהוונו את זכויותיהם בקרקע בסכום סמלי של 3.75% מערך הקרקע ואילו חבר הקיבוץ מקריית ענבים אשר מבקש לרשום על שמו חדר מגורים של 60 מ"ר נדרש לשלם 33% מערך הקרקע.

הדברים חמורים שבעתיים בכל הנוגע לזכות החקלאי להתפרנס מאדמתו וזאת לאו דווקא מחקלאות. ידוע לכל, כי עקב הקיצוץ הדרסטי במכסות המים והתייקרות התשומות, נאלצים רבים מהחקלאים לנטוש את החקלאות ולחפש מקורות פרנסה אלטרנטיביים; אלא שהמדינה, במקום לעודד מגמה זו כמקובל בארצות אירופה ולהעניק מענקים לאותם חקלאים אשר במקום ליפול כנטל על כתפי החברה מעדיפים לפתח ענפים סמי חקלאיים, כגון: צימרים, בתי- בד, יקבים, משתלות וכיוצ"ב, החליטה ל"העניש" את החקלאי ודורשת ממנו לרכוש את חלקתו במחיר מלא (91%) מהמדינה כאילו מדובר באדם זר המבקש לרכוש קרקע בתולה.

"דמי העונשין" הנ"ל לחקלאי המבקש להתפרנס בכבוד מכונים ע"י ד"ר קדר במאמרו "כהטבה כספית ניכרת", ואם זו לא דמגוגיה לא ברור דמגוגיה מהי.

נשאלת השאלה מדוע עמותת הצדק החברתי מתייצבת באופן עקבי ומתמשך כנגד ההתיישבות העובדת ובכך מנסה למנוע צדק חברתי הוגן למגזר ההתיישבותי, אשר רבים מחבריו נמנים על אותם אוכלוסיות שהעמותה מבקשת להגן?

נדמה כי סוגיה זו ראויה למחקר נפרד. ברם, יתכן שהתשובה לשאלה נעוצה בשמה של העמותה "האגודה לצדק חלוקתי בע"מ- מסתבר כי גם הצדק החלוקתי הינו בערבון מוגבל.